אברהם מרקו ז"ל
אבי לוין ז"ל
סיפור חייו ומותו של אופיר רוט ז"ל
רוט אופיר בן פסי ומשה אח אמצעי לאיילת ומיכל .
נולד בנתניה ב - 09/03/1980.
בשנותיו הראשונות בלטו בו תכונות שליוו אותו לכל דרך חייו הקצרה. היה נעים להיות איתו. מבט עיניו היה קסום, ערני ושקט החיוך שלו היה מקרין וכובש את הסובבים אותו. אופיר הסתייג מאכילה ומאוכל בכלל, פשוט ילד שלא רצה לאכול. צנום, עדין ושברירי סיים את גני הילדים בנתניה ולמד שנה ראשונה בבית הספר היסודי "ביאליק" בנתניה.
כשעלה לכיתה ב' המשפחה החליטה לעבור למושב גן יאשיה שבעמק חפר, למען השגת איכות חיים, שלווה ושקט. נראה ששינוי החיים מהעיר לכפר הוסיף ממד של קשר עם הטבע והסביבה דבר שהיה חסר בחיי העיר. בתקופה זו התגלתה באופיר גמישות והסתגלות לשינויים, שחווינו כולנו במעבר אל הכפר. הוא התחבר עם ילדים חדשים, ידע להתפשר ולהתחבב על הסובבים אותו. אופיר למד בבי"ס יסודי בכפר ויתקין. בי"ס אזורי של כל ילדי האזור. בבית הספר היה אהוב על מוריו ומורותיו. סדר היום של ילדים בבית הספר האזורי החל בנסיעה באוטובוס בשעה מוקדמת בבוקר. הוא לא איחר להסעות, עמד בסדר היום התמיד וידע לקבל את שיגרת היום בשלווה ובנועם. אופיר עבר לחטיבה והתיכון האזורי, קריית החינוך ע"ש בן גוריון בעמק חפר (רופין). שם הכיר את חבריו. חבורה שהתגבשה והתפתחה במשך שנים. חבורה שליוותה ומלווה אותו ואותנו עד היום.
עם הילדים במושב היה נפגש במשחקי כדורגל, ובתנועת הנוער. בכיתה ט' יצא לקורס מדריכי נוער ובסיומו קיבל קבוצה של ילדים, שעד היום זוכרים ומספרים כמה נהנו איתו וכמה היה מיוחד בדרך העברת הפעולות.
דברים שכתבו לזכרו חבריו במושב:
"חבורה שכזאת יושבת, נפגשת לזכור אודותיך.
מלחמה שם בחוץ מתחוללת, בפנים – החומות נופלות.
חשבנו שזה לא יקרה לנו, שהטרור יוותר עלינו,
אך היינו נאיבים.
גדלנו יחד באזור פסטורלי מוגנים בתוך הבועה שלנו.
אך יום אחד את כל זה ניפץ כדור – שאליך, אופיר, חדר אל הלב הרחב שפעם בעוצמת החיים.
זה מוזר לנסות להגיד, זה מוזר שאתה כבר איננו,
חבר ילדות שצוחק.
עברנו יחד חיים, חוויות, ילדות.
והיד רועדת הדיבור לא עוזר,
והכעס על חיי מלחמה מתגבר.
נלקחת מאיתנו מוקדם מידי, אופיר,
כל כך יפה כל כך מקסים.
איך בלשון עבר עליך מדברים?
איך מקבלים ומפסיקים זיכרון חי?
אופיר, תמיד תישאר פה איתנו.
איך שתמיד משום מקום, אתה "שטותניק", זרקת את ההערות שלך שלא תמיד הבנו מאיפה הן באו, כנראה מן המחשבות המשוגעות שעברו לך בראש.
תמים, ילד טוב, אף פעם לא רב, לא מתלהם ועכשיו כל זה בלבנו הולם.
ילד שלנו מיוחד. אנחנו צריכים לשחרר את הילד שלנו. ילד מיוחד ויחיד במינו.
ילד מצחיק, מבריק, טהור.
אין לנו מילים לתאר את עוצמת הכאב שבלאבד אותך, אופיר, את כולך, אתה.
נכון את גופך טמנו, אך נשמתך חיה בכל אחד מאיתנו.
סערת רגשות מפגישה אותנו. מחפשים תשובות ולא מוצאים איך להנציח אותך איך להרפות.
רק הצחוק המצחיק כל כך מהדהד באוזני חברים."
את שנותיו בתיכון הקדיש ללימודים, אך לא זנח את המפגשים עם חבריו, בילויים, טיולים, ים ועזרה בבית. בבית הספר נהגה מורתו ומחנכת הכיתה, נעמה זכאי, לכנותו כילד של ארץ ישראל היפה.
"כיניתי אותך תמיד ארץ ישראל היפה שלי. צרוף מיוחד כל כך של תכונות שלצערי, הולכות ונעלמות מן הנוף. של תום, של אמונה, של סקרנות ועשייה.
מעולם לא ראיתי אותך מריר, תובעני ומתנער ממטלות. וגם אם הייתה ביקורת, היא הייתה מעודנת ותרבותית ותמיד בקול שקט, כמעט לוחש." (מתוך דברים שכתבה נעמה זכאי)
למרות שאופיר התייחס למבחנים ולתעודה באדישות מסוימת – "הציונים והמבחנים חשובים למורים ולבית הספר" – כך נהג לומר. הישגיו היו טובים והוא ביקש מאיתנו ההורים שלא נתערב לו בלימודים.
בבית עזר מאד ונתגלה כיד ימינו של אבא. לפעמים עד שעות מאוחרות סייע בהתקנות ובנגריה שליד הבית. מעולם לא נתן לנו לחוש שאנו גוזלים מזמנו או שהוא מפסיד מפגש עם חברים.
לקראת גיוס קיווה לשרת שירות קרבי באחת מסיירות צה"ל, הוא הצטרף לגדנ"ע, ובנה את עצמו לקראת שירות קרבי. בשל עיוורון צבעים לא קיבל את מבוקשו וביולי 98' התגייס להנדסה קרבית. את הטירונות סיים כחניך מצטיין, והועבר למסלול "אפרוחים" של כ – 8 חודשים. הוא סיים את שלב האימון המתקדם והחל את קורס המ"כים. בסוף הקורס, כמתוכנן יצא לבה"ד 1. לאחר סיום הקורס התחיל את ההשלמה החיילית. באמצע ההשלמה נפצע בראשו ולא יכול עוד לכבוש קסדה. בשל הפציעה החליט שהוא לא מסיים את הקורס. אופיר שובץ כמש"ק צמ"ה, מדריך מפעילי כלי צמ"ה בחיל. הוא סיים את שירותו בתפקיד רס"פ והוחלט שבמילואים יהיה למפעיל כלי צמ"ה.
אופיר השתחרר ומיד החל לעבוד עם אביו בנגרייה. יומו התחלק לשניים בשעות היום הוא עבד עם אביו ובשעות הערב והלילה עבד כמלצר בפאב. במשך השבוע עבד קשה מאד, בלי הרבה שעות שינה כל זאת במטרה לחסוך כסף כדי לטוס לחו"ל לתקופה ארוכה.
בספטמבר 2001 נסע אופיר עם שניים מחבריו לאמסטרדאם. זאת הייתה נסיעתו הראשונה לחו"ל. הוא חזר מאושר עם טעם של עוד ורק חיכה לרגע שיוכל לנסוע לארה"ב.
אופיר מאד אהב את תחום הצילום וחשב שיהיה זה תחום עיסוקו בעתיד. הוא היה מוכשר מאד, גם בטיול וגם בבית צילם באופן מאוד ייחודי לו. כוונתו הייתה להמשיך לטייל ולצלם תמונות מן העולם. ביום שישי כשקראו לאופיר למילואים, היה באמצע פגישה בה קבע תאריך לטיסה.
אופיר גויס במסגרת 'צו 8' למרות שעוד לא עברה שנה משחרורו מצה"ל. נפרד מכל בני הבית, ואף נסע להיפרד מסבתו. בשעת ערב עלה על רכב גיוס ונסע לענתות. כל יום במשך ארבעה ימי המילואים, שוחח איתנו בטלפון ועדכן אותנו. תמיד אמר שבמילואים לא עושים כלום ואין מה לדאוג. הקשבנו לו, וחיכינו שיתקשר כדי לשמוע על החזרה הביתה. בתאריך 01/04/2002 נפל אופיר בפעילות מבצעית בירושלים, במבצע 'חומת מגן'. כדור תועה הגיע היישר לליבו. בן עשרים ושתיים היה במותו. אופיר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה.
אופיר היה אדם מיוחד אומרים זאת כל האנשים שליוו אותו בשלבים השונים בחייו. הוא היה אמיתי, אוהב, מעניק לחבריו ולמשפחתו.
